אני לא זוכר דבר כזה שנים,
אבא שלי ישב מקדימה,
אשתי מאחורה עם איבוש 
הבת שלנו שהייתה בת שנה וחודשיים, 
אני עם ההגה בין הידיים ויצאנו לדרך! 
טיול משפחתי בחול המועד סוכות 2021, 
היעד שלנו- העיר העתיקה בעכו. 

יצאנו בשעה 12:30 בצהריים,
אני מודה, הייתה אופטימיות באוויר 
במיוחד כשוויז שיתף פעולה והודיע בחגיגיות 
שתוך שעה וארבעים ושבע דקות נגיע ליעד! 

ואז ואז…. זה הגיע באוטוסטרדה,
וויז לחוד ומציאות לחוד,
פקק ראשון – 40 דקות
ואז פקק שני- 15 דקות
ואז פקק שלישי – 20 דקות
וכך הלאה, חגיגה של פקקים,
הגענו לעכו ב- 16:00, 
אחרי 3 וחצי שעות נסיעה!

ובכנות, בעבר הייתי כל כך 
מתעצבן ומתלונן 
שעד שהיינו מגיעים ליעד, 
הייתי מתוסכל וטעון 
שכבר לא היה אכפת לי מהטיול, 
רק רציתי לחזור הביתה ולסיים את הסיפור, 

אבל עכשיו שמחתי שזה היה כל כך שונה, 
כי לישיבה בפקקים היה ערך בפני עצמו, 
זמן איכות עם אבא,
לא לא של שיחות חופרות, את זה יש בשפע, 
זמן אחר ששכחנו שקיים, 
זמן של שחרור, של צחוקים מתגלגלים
שלא הפסיקו והתעצמו מפקק לפקק 
עד שהסתכלנו אחד על השני ובכינו מרוב צחוק
וכשהרכב כבר נסע 
חיפשנו את הפקקים בנרות. 

כשהגענו לעכו, 
היה לנו מלא כוח ומצב רוח מצוין,  
כבר לא עניין אותנו מתי הגענו, 
הצלחנו ליצור חוויה מרגשת מהמצב. 

בדיעבד, הפקקים האלו היו שווים כל רגע 
ואני מוקיר להם תודה,
הם יצרו רגעים מזוקקים באהבה 
ביני לבין אבא,  
וכיום כשאני אבא בעצמי, 
אני מחבק אותם חזק 
ומבין שהערך האמתי זה לא רק להגיע ליעד, 
אלא בעיקר להיפתח לדרך 
ולחוויה שהיא מזמנת לנו וליהנות ממנה,
זו הדרך הכי טובה ללמוד 
ושם נמצא האוצר האמתי. הלב שלנו. 

באותו טיול לחול המועד, 
משהו חדש נצרב בתוכי, 
זיכרון שמח ומרגש עם אבא, 
שהזכיר לי ששנינו התבגרנו,
ועדיין למרות הכל, התגברנו על המשקעים 
ולא שכחנו את המהות, להיות אנחנו 
ולאהוב– אבא ובן. 
וזה לא היה קורה אילולא הפקקים. 

באהבת עולמים,

עמית חיימוביץ׳